<h1>סמ"ג עשין סימן קכ"ט</h1>
<h2>דף יד.</h2>
המקדיש בהמה תמימה למזבח ונפל בה מום ונפסלה הרי זו נערכת ונפדית ואמרינן בפרק המנחות והנסכים (מנחות ק"א א') ובתמורה בפרק אחרון (ל"ב ב') כי על זה נאמר (ויקרא כ"ז י"א—י"ב ורש"י) ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעמיד את הבהמה לפני הכהן, והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע כערכך הכהן כן יהיה, לכל אדם הבא לקנותה מיד ההקדש, ולימדך הכתוב שאין קדשים תמימים יוצאין לחולין בפדיון אא"כ הוממו, ויביא בדמיה של זו שנפדית קרבן אחר כמותה (ע"פ לשון רמב"ם ערכים וחרמים פ"ה הי"א), שאם רוצה לומר בבהמה טמאה ממש הרי כבר נאמר (שם כ"ז), ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך אלא ודאי בבעל מום הכתוב מדבר שקורהו טמא. ומפני זה בכל התלמוד תחת לשון יוממו אומר עד שיסתאבו. ואם גאל יגאלנה ויסף חמישיתו על ערכך, וכן המקדיש בית וכן המקדיש שדה ופדיון מעשר שני הבעלים או אשתו ויורשיו מוסיפין חומש ולא שאר כל אדם (שם י"ג ורש"י ותו"כ).
<h2>דף יד:</h2>
כל המקדיש בהמה בחייה בין טמאה בין טהורה בין קדשי מזבח שנפל בהם מום הרי זו צריכה העמדה בדין שנאמר והעמיד את הבהמה לפיכך אם מתה הבהמה קודם שתערך ותפדה אין פודין אותה אחר שמתה אלא תקבר, אבל אם הקדיש שחוטה או נבילה לבדק הבית הרי זו תפדה כשאר מטלטלין, שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה ונערכת, הרי היא בכלל והעמיד והעריך עד שתמות (ע"פ רמב"ם ערכים וחרמים פ"ה הל' י"ב—י"ג ע"ש בראב"ד ובנו"כ). אמר רבה בפ"ק דשבועות (י"א א') המקדיש בהמה תמימה לדמיה הרי זו נתקדש גופה כיצד דמי בהמה זו הקדש למזבח היא עצמה תקרב (רמב"ם שם הי"ד) וכן אמר רב בתמורה בפרק אלו קדשים.
